<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ה' שער ה'</h1>
<h2>דף ק:</h2>
מנהג הוא בהרבה מקומות שהבן הגדול יורש מקום אביו בבית הכנסת. ויש תשובה בזה, המנהג שהבן הגדול יורש מקום אביו. וכך היו דנין בעירנו הזקנים והגדולים שהיו לפנינו ואנו אחריהם והיינו עושים מעשים בכל יום. ואע"פ שדנין כך בעירנו אין למדין מעירנו, ואם לא נהגו במקומות אחרים שלא דן הב"ד שלהן או שלא אירע להם דין על זה ואין ידוע מנהג ביניהם אין לגדול יותר משאר הבנים ע"כ.
<h2>דף קלט.</h2>
תנן בפרק יש נוחלין, הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסים ע"י (הגדולים) [הקטנים] ולא הקטנים נזונים ע"י הגדולים, אלא חולקין בשוה. נשאו גדולים ישאו קטנים. ואם אמרו הקטנים הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם, אלא מה שנתן להם אביהם נתן. והר"ם ז"ל כתבו פ"ט דנחלות. וענין השושבינות אינו נוהג עתה, ולא כתבתיו, (ואם) [ושם] כתבו הר"ם ז"ל (ו)בפרק ו' ובפרק ז' בהלכות זכיה.
<h2>דף קמג:</h2>
והמשנה היא בפרק מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים את הנכסים, השביחו לאמצע. ואם אמרו גדולים ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין, השביחו לעצמן. וכן האשה שהשביחה את הנכסים השביחה [לאמצע]. ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הרי אני עושה ואוכלת, השביחה לעצמה. ואמרינן, לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לעצמן. וי"מ שבחו נכסים מחמת (עצמן) [נכסים], כגון דיקלא ואלים ארעא ומסקא שרטון, ומחמת עצמן כגון שטרחו עצמן לשכור פועלים. ואינו נכון. ורבינו חננאל והראב"ד ז"ל פירשו השביחו נכסים מחמת נכסים כגון ששכרו פועלים מממון תפיסת הבית. ואע"פ שטרחו להכניס פועלים ולהוציא פועלים ולקנות ולסחור ולישב בחנות, מוחלין להם בכך. אבל השביחו מעצמם, כגון שהוציאו הוצאות משל עצמם, השביחו לעצמן. דאין אדם עשוי למחול ממון שהוציא בשל אחרים, וכמי שהתנו דמי. וכן הדין במה שטורחין בגופן, כגון שנוטע או מביא משא על כתיפו ועושה מלאכה שאין הקטנים יכולים לעשות. וכל מלאכה שהקטנים יכולים לעשותה, גדולים מוחלין עליהן. ואם המלאכה כבדה שאין הקטנים יכולין לעשותה [אין הגדולים מוחלים]. ולא שנא קטנים [שהגדילו קצת] ולא שנא קטנים המוטלין בעריסה, כל שהקטנים עושין אותה [מלאכה] הגדולים מוחלין בה. כן דעת רבינו הרשב"א ז"ל.
<h2>דף קמד.</h2>
אמרינן בפרק מי שמת, רב ספרא גברא רבה ולא שביק גרסיה וטרח לאחריני. כתב הראב"ד ז"ל, הא דרב ספרא לאו כמתני' הוא, אלא רב ספרא אפטרופוס דאחוה הוה דמנהו אביו, והיה יכול ליתן המעות ביד נאמן לשם עסק. וחשב בעצמו מה שיהנה אחר בהם אהנה אני ואתעסק בהן. וכשגדלו אחיו תובעין אותו לומר אפטרופוס אתה, ואין דין אפטרופוס שיטול [כלום בשבח נכסי יתומים אפי'] השביחן משלו כי אם הוצאותיו בלבד אא"כ נטל רשות מן האב. דאי לאו דעבד מילתא בהדיה לא הוה ממנה להו. וכמו שנטל שכר ממקום אחר דמי. וא"ל רבא אין באיניש אחרינא הכי דיניה, אבל רב ספרא דגברא רבה הוא כמו שהתנה בב"ד כעין משנתינו ע"כ. וכתב רבינו ז"ל, ומכלל דברי הרב ז"ל שמענו שאפטרופסין רשאין לתת ממון היתומים ביד אחרים לשם עסק. כמו שאמר [רב ספרא] מה שיהנה אחר בהם אהנה אני בהן ואתעסק וכו'. ואי נמי הן בעצמן רשאין לקחת לעצמן ולהשתכר בהן מה שישתכר בהן אחר דעלמא, ובלבד שיודיע (לעצמן) [לב"ד]. ומיהו מ"ש הראב"ד ז"ל כמו שהתנה בב"ד כמו משנתינו, דמשמע דמשנתינו בב"ד קאמר, אינו נראה. וא"צ לב"ד. ואם אמרו לעדים קאמרה המשנה, ולא לב"ד.
